<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ו</h1>
<h2>דף ח.</h2>
כשיורדין בית דין לנכסי לוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חובו אלא מן הבינונית במה דברים אמורים בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל אם בא ליפרע מנכסי יורשין בין גדולים בין קטנים לא יפרע אלא מן הזבורית.
שנינו בפרק הניזקין (גיטין מ"ח) הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ובפרק קמא דב"ק (דף ח') אמרינן מכרן לג' בני אדם בבת אחת כולן נכנסו תחת הבעלים והניזקין טורפין עידית ובעל חוב בינונית וכתובת אשה זבורית מכרן לזה אחר זה כולן טורפין [מן האחרון לא הספיק טורפין] משלפניו לא הספיקו כולן טורפין משלפני פניו אפילו היה אחרון זבורית שהרי הלוקח קודם יאמר לטורף הנחנו לך מקום לגבות ממנו מכרן לאחד בזה אחר זה הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים במה דברים אמורים שלקח עידית באחרונה אבל אם לקח זבורית באחרונה כולן גובין מן הזבורית שהרי אומר לטורף הנחתי לך מקום לגבות ממנו.
<h2>דף ח:</h2>
אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הוו בני חורין זבורית והמשועבדים בינונית או עדית בין שמכרן בין שנתנן נשתדפו בני חורין הרי זה טורף מן המשועבדים.
שנינו בפרק קמא דנזיקין (ב"ק ח' ועי' כתובות צ"ב) אמר רבא ראובן שמכר כל נכסיו לשמעון ומפרש הר"י [תוס' ד"ה ראובן] אפילו בשני שטרות וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי אפילו (היה) [היא] השדה שלקח תחילה בשטר הראשון ובא בעל חוב דראובן לטרוף רצה מזה גובה [רצה מזה גובה] ואינו יכול לומר לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות ממנו שביד שמעון שקנה באחרונה [ש]הרי יכול לומר שמעון מה טעם אמרו חכמים אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין מפני תקנת לוקח ראשון ואי אפשי בתקנה זו ואמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו במה דברים אמורים שלקח לוי בינונית אבל אם לקח עדית או זבורית אינו טורף מלוי שהרי אומר לו להכי טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנו וכן אם לקח לוי בינונית והניח אצל שמעון בינונית כמו כן אינו טורף מלוי שהרי זה אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו.
<h2>דף ט.</h2>
וכשיתבע המלוה את הלואתו אע"פ שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונותיו אין מרחמין בדין אלא גובין לו כל חובו ממנו עד פרוטה אחרונה וכן כתב רבינו תם (ב"ק ט' ד"ה רב הונא) אם יש לו מעות אינו יכול לסלקו אלא במעות אבל אם אין לו מעות אין דוחקין הלוה למכור כדי לשלם מעות כדמוכח בפרק הכותב (כתובות פ"ו) אלא מגבהו ממטלטלי שלו ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין משלו או מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם לבית דין וגובין לו מכל קרקע שלו אע"פ שהיא משועבדת לכתובת אשתו או לבעל חובו שקדם גובין לזה ואם יבא הראשון לטרוף יטרוף, טען לוה שמטלטלין אלו אינן שלו אלא פיקדון הן בידו או שאולין או שכורין אין שומעין לו עד שיביא לו ראייה.
<h2>דף יא:</h2>
אין בעל חוב גובה בכסות אשתו ובניו של לוה לא מבגדים צבועין לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחו לשמן הרי אילו שלהן במה דברים אמורים בכלי חול אבל בכלי שבת ומועד גובין אותו לבעל חוב ואין צריך לומר תכשיטי כסף וזהב שגובין אותו.
העושה שדיהו אפותיקי לבעל חוב או לאשה בכתובה ומכרה הרי זה מכירה ולכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותה, במה דברים אמורים כשמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכירה עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול, עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו וכן שאר המטלטלין מפני שאין להם קול.
<h2>דף יד:</h2>
כבר תקנו הגאונים השתא שיהא בעל חוב גובה מן המטלטלין של יורשין וכן דנין בכל בית דין שבעולם אבל במערב היו כותבין בשטרי בחובות שלהן לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יתר מהתקנה וסייג גדול עשו שמא לא יודע הלוה בתקנה זו ונמצא גובה ממון יתומים שלא כדין שאין כח בתקנת אחרונים לחייב היתומים.
<h2>דף כז:</h2>
בתחילת פרק המניח (ב"ק כ"ז) אמר רב נחמן לא מבעיא במקום שיש לאדם פסידא אם ימתין עד שיבא לבית דין כגון זה שאדם עושה דין לעצמו אלא אפילו במקום שאין פסידא כלל אם ימתין עד שיזמיננו לבית דין אמר אדם עושה דין לעצמו והלכה כרב נחמן. — הגה"ה, כי עביד איניש דינא לנפשיה במקום שיודע שירויח בדין כגון בעדים או בהודאה לא ילך לדיין אם יש בידו משכונות משלו אע"פ שלא יפסיד שום דבר ללכת לפני בית דין וכל שכן אם יהיה לו פסידא ללכת לפני בית דין כגון דבר דאיכא גרמא בנזקין לתובע בין כך ובין כך שילך לדין כגון גרגותא שיפסיד קרקעותיו שיתקלקלו בנתים, עכ"ל. — עביד איניש דינא לנפשיה דווקא לנפשיה אבל לאחרינא לא אפילו במקום פסידא כגון שאדם רואה שאחד גוזל את חבירו אין לו לסייע לנגזל להכות הגזלן ואם קבלנו חייב, עכ"ל. אומר אני דדוקא בחפץ [המבורר] שהוא שלו רשאי הוא ליכנס בבית חבירו המחזיק ספרו או בגדיו וליקח אותו בעל כרחו אבל אם ראובן הלוה לשמעון מנה ואינו פורעו לא ימשכנו כדתניא בפרק המקבל (ב"מ קי"ג), עכ"ל תשב"ץ (סי' תק"ח). ויכול אדם ליקח משל חבירו בלא בית דין בשביל הלואתו ואע"ג דכי ימתין לבא לבית דין לית ליה פסידא ודווקא כי לקח משלו שלא בעדים אבל אם יש לו עדים אין לו ליקח אלא בבית דין, עכ"ל תו' ריש המניח.
דין למכור משכונו לאחר ל' יום. ואחד שיש לו משכון מחבירו יכול להודיעו לו אני אמכרנו או תפדנו כיון שנגמר זמן הלואה וזמן הלואה בסתם ל' יום ולאחר ל' יום יכול למכרו דקיימא לן דעביד אניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כגון הכא שמפסיד ומאבד ריוח מעותיו וכן משמע גבי רבה ב"ר שרשום דקאמר כבישנא לשטר משכנתא ואוכליה כשיעור זוזי והא דאיתא פרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) אם לא פרעתי לזמן פלוני גבי מהאי חמרא ומשמע מהאי דאסמכתא לא קנייא מיירי דלא מסר היין בידו ואי נמי מסר היין בידו אולי מיירי [שאומר] שאותו היה רוצה לפרוע חובו ממעות לאחר כך והוא רוצה שיהיה היין שלו וכן נראה שאם אינו מוצא מקום למוכרו שיוכל למשכנו בריבית ובלבד שיודיענו שמשכנו משכנותיו ואין עליו תרעומות כי אם הריבית של שבוע ראשון שהודיעו שמשכנו מאחר שיוכל לפדותו, עכ"ל עץ חיים.
<h2>דף לג:</h2>
העושה שדיהו אפותיקי לבעל חוב או לאשה בכתובה ומכרה הרי זה מכירה ולכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותה, במה דברים אמורים כשמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכירה עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול, עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו וכן שאר המטלטלין מפני שאין להם קול.
<h2>דף לד.</h2>
מי שעשה חובות הרבה כל שקדים חובו גובה תחילה בין מן הלוה עצמו בין מן הלקוחות ואם קדים האחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם בחובו זכה במה דברים אמורים בקרקעות שהיה לו בעת שלוה אבל אותן שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע"פ שכתב לכל אחד ואחד מהן שאני עתיד לקנות משועבד לך אין בהן דין קדימה וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ללות מאחר הרי הן משועבדין לראשון וכן אפילו הן מאה.
<h2>דף מ:</h2>
הגה"ה, ופסק השר מקוצי בשם הר"י מקורביי"ל שאם הלוה אדם מעות לחבירו ובא המלוה ושאל מעותיו מן הלוה וטוען הלוה שאין לו ממה לפרוע אין משביעין אותו אם יש לו או לא וראייתם בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ') ועוד ראייתם מפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) ומפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז) גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' ובכתובות גבי וחכמים אומרים זה המלוה היה פקח שזוכה לו את הקרקע כו' ואין נכון לגלותו אלא לצנועין מפני הרמאים, עכ"ה. — וכן מי שהוחזק רמאי והוא אמיד בממון ורוצה להפטר בשבועה זו אין לדיין להשביעו אלא יש לו לרדותו ולנדותו עד שיפרע וכל שיתכוין הדיין לרדוף הצדק בדברים הללו יישר כוחו. מי שנתחייב בשבועה זו מפני שטר חוב שעליו והודה לאחרים שחייב להם [והשיגה ידו יתר על הראוי לו] אין להם אלא לבעלי שטרות בלבד שמא קנוניא עשה בהודאתו על נכסים של זה.
תניא (קידושין ט"ו) רבי נתן אומר מניין לראובן שחייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן מנה מניין שמוציאין מלוי ונותנין לשמעון שנאמר (במדבר ה') ונתן לאשר אשם לו לפיכך אין לראובן נכסים והיו לו שטרי חוב על לוי ואמר ליה שטר אמנה הוא שטר פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו כדאיתא פרק ב' דכתובות (דף י"ט) שמא קנוניא עשו ביניהם לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה. הגה"ה מן התו' בפ"ק דקידושין (דף ט"ו ד"ה ואידך) ר"ת פסק בתחילה דאין הלכה כר' נתן מדקאמר בפרק קמא דקידושין (שם) ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן דר' אליעזר ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר שמותי הוא סבירא ליה כר' נתן ועוד מדקאמר (שם דף ט"ז) הא מני טוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע טוטאי היא ולא סבירא לן כוותיה ושוב פסק אחרי כן בספר הישר (שם בתוספות) דהלכה כר' נתן ודוחה כל הראיות דהתם בפרק כל שעה (פסחים ל"א) אי איפשר לרבא לישב דברי רב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהם אלא כר' נתן וקיימא לן כרב נחמן בדיני' ורבא נמי דוחק להעמידה כמותו והלכתא כרבא ורבינו נתנאל מפרש דלגבי מלוה כ"ע אית להו דר' נתן והכי קאמר ואידך רבנן נמי בעלמא כו' פי' בשאר שכירין לא קיימא לן כר' נתן דהא כתב בהו מעוטא דלו ולא לבעל חובו וטעמא משום דטרח בגופו אבל במלוה כ"ע אית להו דר' נתן ואם כן שכירות לא יהבינן לבעל חובו דליכא למימר הענק אלימא מגוף השכירות, עכ"ל התוספות בפרק קמא דקידושין (שם).
וששאלתם על ראובן שמסר פקדון (דלוי) לשמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזיר לראובן כי ראובן חייב לו מנה אם יכול שמעון לעכבם בהיתר לצורך לוי אם דבר ברור הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר או שאינו יכול לכפור אז שמעון חייב ליתן ללוי מדר' נתן ועוד דאמר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה הא במקום שלא (ש)חב לאחרים קנה, ונראה דאדרבה מצוה קעביד שמעון אי תפס אם ראובן גברא אלמא ולא ציית דינא שמוציא גזילה מתחת יד ראובן ומחזיר ללוי ומונע בית דין מטורח. ואדם שהפקיד פקדון אצל חבירו ובא אדם אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשם תביעה שהיה לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה בית דין מתביעתו שיש לו על המפקיד כי מה שמשמע שיכול לעכב מדר' נתן זהו בשכבר זכה בבית דין מתביעתו אבל בעניין אחר לא אמנם אם יש לקהל תביעה עליו הם יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד, עכ"ל התשב"ץ (סי' תק"ו).
<h2>דף צה:</h2>
בפרק קמא דב"מ (דף ט"ו) ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז) אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין ששבחו הנכסים מאליהן בין ששבחו מחמת ההוצאה אלא שאם שבחו מאליהן גובה כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח.
<h2>דף צו.</h2>
בעל חוב שבא לטרוף אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף וחוזר הלוקח ותובע למוכר ואם עשה אותו אפותיקי אינו יכול לסלקו בדמים.
<h2>דף קיב:</h2>
עוד אמר רבא התם (ערכין דף כ"ב) אין נזקקין לנכסי יתומים ואם צוה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני או שדה נזקקין אחר שמעמידין להן אפוטרופוס לטעון טענתן, אמר תנו מנה [זה] לפלוני או שדה זה נותנין ואין נותנין להן אפוטרופוס, נמצא קרקע שאינו שלו אלא טען הטוען שהוא גזול ביד המורישו מעמידין להן אפטרופוס לטעון ולדון ואם נמצאת גזולה מחזירין אותה לבעלים. וכן אמר ר' יהושע בפרק הגוזל (ב"ק קי"ב) קטן שתקף בעבדים וירד לתוך שדה של חבירו וכבשה אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ולכשיגדיל יביא עידיו אם יש לו עדים, עוד שם מסקינן שקרקע שהיה בחזקת קטנים שנפלה להם מאבותיהם ובא אחד וטען שהיא לקוחה ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה ג' שנים בחיי אביהן אין מוציאין אותה מידן עד שיגדלו שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין והקטן כאילו אינו כאן אבל אם לא היה לקטן חזקת אבות יכול האחד לטעון לקוחה היא בידי כדמוכח ברבה ב"ר שרשום בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ב) אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו מקיים השטר שלא בפני בעל דין מפני שמן התורה אין צריך קיום דחזקה דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידין להן אפוטרופוס.
סדר גביית החוב מפרק הגוזל (ב"ק קי"ב) ופרק גט פשוט (ב"ב קס"ט) כשיביא המלוה שטרו לבית דין אומר ללוה שלם ואין יורדין לנכסיו תחילה עד שיתבענו ואם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי הלוה קודם שיתבענו מסלקינין אותו כדפסק שם רבא ורב חנן (שם קע"ד). אמר הלוה קבעו לי זמן והריני משלם או אמכור ואביא מעות קובעין לו זמן ל' יום ואין מחייבין ליתן לו משכון שאם היה לו היו בית דין גובין מיד מהם. ומתקנת הגאונים שאם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו משלו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים הרי זה מחרים ואין מחייבין אותו ליתן ערב, שלמו ל' יום ולא הביא בית דין כותבין אדרכתא וכן אם אמר בתחילה כשתבעו איני משלם כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואין נותנין לו זמן וכן אם אין שטר אלא מלוה על פה שהודה כותבין אדרכתא על נכסי בני חורין שלו, טען ואמר שטר זה מזוייף ואני אביא ראיה ואבטלנו ועדי במקום פלוני אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים אומרים לו שלם ואחר כך אם יש לך ראיה יחזיר לך, קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמשי ושני לא בא כותבין פתיחא ומשמתינן ליה וממתינין לו [והוא] בנדויו צ' יום ל' יום ראשונים שמא הוא טורח ללות ל' שניים שמא הוא טורח למכור ל' האחרונים שמא הלוקח טורח להביא לו מעות, שלמו צ' יום ולא בא כותבין אדכרתא על נכסיו ומתירין לו נדויו, אין כותבין אדרכתא על נכסיו עד ששולחין ומודיעין לו והוא שיהיה קרוב לבית דין כדי שיכול לילך השליח אחריו בג' ובד' יחזור ויעמוד בדין ביום ה' יותר מזה אין צריכין להודיעו במה דברים אמורים כשהיה כל יום נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אבל אם אמר לא אלך לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על מטלטלין בין על מקרקעי, וכן אם השטר פקדון כותבין מיד אדרכתא על נכסיו, זה שאמרנו שאם לא בא לסוף צ' יום כותבין אדרכתא היינו על הקרקע אבל על המטלטלין אפילו לאחר צ' יום אין מורידין למטלטלין שמא יאכל אותם המלוה ויביא זה ראיה ויבטל השטר ולא ימצא מה יטול ואפילו היה למלוה קרקע שמא (תמכור) [תשתדף] או תכסיף.
כיצד כותבין אדרכתא אם לנכסיו בני חורין יורידוהו בית דין (ו)אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בדין וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה שלו ואחר כך שמין אותו שלושה לגבות בחובו ומכריזין עליה עד שיפסקו עליה המוסיפין והמורידין אותו בחובו לחלק ששמו אותו, וקורעין השטר חוב אם יש שם שטר ואם לא היה שם נכסים בני חורין כותבין האדרכתא על כל הנכסים שימצאו וכל קרקעותיו שמכר מזמן שטר והלאה יש לו להפרע ולגבות חובו מן הכל כי לא מצינו נכסי בני חורין, ואחר שכתבו האדרכתא זו הולך המלוה לבדוק אם ימצא בני חורין (שאין להן) [שמין לו מהם] מצא לו נכסים משועבדים מזמן השטר טורף מהם וקורעין שטר אדרכתא וכותבין שטר הטירפא. כיצד כותבין לו איש פלוני זכה בדין לטרוף בחוב שפלוני חייב לו משדה פלוני שלקחה מן הלוה מזמן פלוני וקרענו כבר האדרכתא שבידו (והרשיעהו) [והרשינוהו] לטרוף מזה בכך וכך, ואחר שכותבין הטירפא לטרוף מורידין ג' בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי שראוי לו מן הדין ומן השבח החצי ומכריזין עליה ל' יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומים ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו אחר שבועת המלוה שלא נפרע מחוב זה כלום כדין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואחר כן קורעין שטר הטרפא וכותבין שטר שומא ומפרשים בו בכמה שמאוה מפני ששומא חוזרת לבעלים, מאימתי אוכל הטורף פירות משדה זו משפסקו יומי אכרזתא כדאמר רבא פרק המפקיד (ב"מ ל"ה). כל אדרכתא דלא כתיבא ביה קרענוהו לשטר הלואה אינה אדרכתא וכל שטר טירפא שאין כתוב בה קרענן לשטר אדרכתא אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטירפא אינה שומא לפי הסדר שבארנו. פי' אדרכתא לשון רדפיה כמו הדרכנוהו אבל (רש"י) [ר"ש] פירש בגט פשוט (ב"ב קס"ט) שהסדר מדברי רב נחמן שטר מלוה תחילה ואחר קורעין שטר מלוה וכותבין שטרי טירפא שילך ויטרוף מקרקעות הלוה בכל מקום שימצאם ואחר שמצא שדותיו קורעין שטר הטירפא וכותבין שטר אדרכתא שיהא שליט והולך על נכסיו של זה לגבות חובו ואחר כן מורידין בני אדם הבקיאין בשומא לשום ומכריזין עליה ואחר כך קורעין שטר אדרכתא וכותבין שטר שומא.
<h2>דף קיח.</h2>
מסקינן בפרק הגוזל בתרא המלוה ניתנה ליתבע בכל מקום כיצד המלוה חברו בישוב ותבעו במדבר אינו יכול לדחותו אלא חייב לפרוע לו בכל מקום שיתבעו בא הלוה לפרוע לו במדבר הוצאת (צ"ל הרשות) ביד המלוה אם רצה מקבל אם רצה אומר איני נפרע אלא בישוב כדרך שלויתי לך.
